<h1>ארחות חיים הלכ' סדר ליל הפסח סימנים ט"ז—י"ח</h1>
<h2>דף קטז.</h2>
ויקח מן הכרפס ויברך בורא פרי האדמה ויטבול בחרוסת ויאכל כזית הוא וכל בני החבורה ולא יברך על החרוסת כמו שאמרו במשנ' שאין חרוסת מצוה ואינו אלא לזכר בעלמא ועוד מפני שהוא טפל והכרפס עיקר ומברך על העיקר ופוטר את הטפל' וטבול זה כתב הרשב"א ז"ל דאפי' בפחות מכזית יצא ידי חובתו אינו אלא כדי שישאלו ודעת הר"י מקור' והר"פ ז"ל שאין צריך בטבול ראשון כי אם חומץ לבד. ור"ת ור' יצחק ז"ל נכדו כתבו דאסור לטבל אותו בחרוסת אלא בחומץ או במי מלח דעיקר מצות החרוסת במרור וקודם המצוה אין לו למלאת כריסו מהן כ"כ הבעל התרומה ז"ל. כתב הראב"ד ז"ל בתשובה שאלה ברכת הכרפס לאחריו ליכא כלל והלא אף ברכת היין בקדוש אינה ר"ל שאינו מברך על הגפן ועל פרי הגפן על כוס ראשון כיון שדעתו לשתות עוד ואע"פי שמברך על כוס שני בשביל הפסק ההגדה משום דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר אבל לאחריו לא מברך כיון שדעתו לשתות עוד וכן הדין נמי בכרפס שאין לברך אחריו כיון שדעתו לאכול אחר כך המרור שהוא ירק וכן דעת הרשב"א ז"ל וביאר עוד שאם בירך צריך לברך ב"פ האדמה ולאכול מרור בטבול שני שהרי צריך לברך הוא ברכת הנהנין אבל לאחר מרור יברך מיד דאינה נפטרת בפת שלא באה ללפת ולא להשביע. וי"א כי אחר שבא אח' הקדוש הויא כדברי' הבאי' בתוך הסעודה מחמת הסעודה שטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם לפי שהקידוש תחלת הסעודה היא והר"ם נ"ע כתב לאחר אכילת ירק מברך אבל לאחר מרור לא לפי שדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם גם מזה הטעם אינו מברך על מרור ב"פ האדמה עכ"ל. וי"א שאף אחר המרור מברך וכן דעת הרשב"א ז"ל כמו שכתבנו. ואח"כ יקח מצה א' מן ג' מצות אשר לפניו ויחלוק אותה לשתים חציה האחת יניח בין ב' השלמות כדי שיבצע ממנה כדרכו של עני בפרוסה וחציה האחר תחת המפה זכר למשארותם ואוכל ממנה באחרונ' כזית זכר לפסח ויש נותנין טעם אחר על בציעתה זכר לקריעת ים סוף. ומוזגין כוס שני ואומר עליו ההגדה והלל עד למעינו מים כמו שעשו אבותינו במצרים על אכילת הפסח שנא' השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ואינו מברך על ההגדה לפי שאינה אלא סיפור דברי' ויש נותנין טעם אחר לפי שזו היא מצוה שאין לה קצבה שאפי' בדיבור בעלמא בסיפור יציאת מצרים יוצאין אלא שכל המרבה הרי זה משובח. וקודם שיתחיל ההגדה מגביה הסל על כתיפיו זכר למשארותם צרורות בשמלו' על שכמם וכל אותן שאומרים הגדה מסייעין אותו להגביהו כדאמרינן נמי לפני מי שאומר ההגדה וי"א שבשעת ההגבהה הכי צריך ליטול הזרוע ולהסירו מן הסל שלא יראה כמגביה קדשים בחוץ וי"א שאינו צריך ובלבד שלא יגביהנו לבדו כשמגיע לפסח שהיו אבותינו אוכלים שמגביהין מצה ומרור. והר"פ ז"ל כתב והמדקדק בזה נראה כעושה אותן קדשים ממש והרשב"ם ז"ל כתב ומה שנוהגין להגביה הקערה ולהוציא ממנה התבשילין טעות הוא בידם דכי אמרינן בשר אין צריך להגביה ה"מ בשעה שאומר בהגדה פסח שהיו אבותינו אוכלין דכיון דלא מצי למימר פסח זה אם היה מגביהו לתבשיל שבידו נראה כמקדיש קדשים הלכך אין צריך להוציאם מן הקער' בשעת הנפת הקער' וההגבהה טעות הוא דאין כאן היכר לתינוק אלא מסלק מלפניו ויניחנה בקרן זוית כאלו אכל כבר כדי שיכיר התינוק וישאל דדמי לעקירת השלחן וכן אמרינן מצה לפני כל א' וא' ה"מ לדידהו שהיה מנהג' להסב על המטות והיה השלחן לפני כל א' וא' ולפיכך צריך מצה ומרור בפני כל א' וא' על שלחנו אבל לדידן לא צריך רק לפני מי שאומר ההגדה והוא יחלק לכלן עכ"ל הרשב"ם ז"ל. ואומר ההגדה ומתחיל הא לחמא עניא ויש לועזין הא לחמא עניא ומה נשתנה כדי שיבינו הטף והנשים ויש לועזין אף עבדים היינו ומנהג יפה הוא אחר שלעזו השאלה שילעזו אף התשובה כי מה תועיל הבנת השאלה אם לא ידעו התשובה.
